שלום רב,
אני פונה בבקשה לפתוח דיון ציבורי למתן אפשרות לאדם - מעל גיל מסוים - שפוי וכשיר, המצהיר במלוא הכרתו (בהליך משפטי) תנאים של ?הוספיס נפשי?, בדומה לחולה סופני פיזי.
אנסה לפרט את פנייתי:
היסטורית: תוחלת החיים גדלה בשנים אחרונות, ואנו עדים לשכבה גדלה והולכת של אוכלוסיה זקנה בחברה.
חברתית: אין לאוכלוסיה זאת תפקיד מוגדר בחברה, בשונה משתי אוכלוסיות אחרות - צעירים ללימודים, בוגרים לפרנסה. המשפחה העכשווית מושתתת על מבנה גרעיני, ולמקורבים אחרים (סבים) אין סטאטוס ותפקיד במסגרת זאת.
מדע הגרונטולוגיה לא הציג מענה כולל, המייחד את השכבה הנ"ל בשותפות בחברה. במערכת המושתתת על ערכי עבודה ותמורה כספית (כלכלית) אין מקום לגמלאי; פעילות שלא מושתתת על תמורה חומרית אינה מפותחת בארץ לכדי מתן סטאטוס חדש והיא מתבצעת במישור אינדיבידואלי. הגיל השלישי ?גיל הזהב? איננו משולב בעשייה חברתית, נהפוך הוא - הוא נטל השואב מהמשאבים של כלל החברה. באופן מעשי עוסקת הגרונטולוגיה בגריאטריה. היא מטפלת באופן פרטני בחולים זקנים. השינויים שחלו בחברה העבירו את הטיפול בזקנים לגורמים חיצוניים לעומת המחויבות במסגרת משפחתית עד כה. הזוג הזקן מצא את עצמו במסגרת חדשה, פסאודו-עצמאית, ללא סטאטוס מוגדר. הקשר בין בני הזוג בגיל השלישי הוא משמעותי ביותר וממנו בא הכוח והחוסן להמשיך.
ולכן:
אבדן של בן זוג פירושו אבדן תוכן החיים שנחוו עד כה. בנקודה זו נותר האדם לבדו. יותר מזה - מחציתו נגדעה ממנו, ועליו להחליט על המשך דרכו. שתי אפשרויות עומדות לפניו:
למצוא משמעות חדשה
להמשיך בחיים ללא משמעות (תוכן)
?הצורך בשבילו לקום בבוקר? איננו סיסמה והוא דרך פתוחה לניוון ודיכאון. אי אפשר להשתיל מוטיבציה; הנימוק של עדיפות החיים בכל תנאי לעומת האלטרנטיבה, היינו: מוות, איין; איננו תקף בסיטואציה של אדם זקן וערירי. הנימוק ?להמשיך לחיות למען הילדים והנכדים?: אדם איננו חי למען הזולת. כל עוד אנו בחיים, אנחנו אוהבים, דואגים ומוכנים לתת הכל בשביל יקירינו; אבל הילדים ישרדו גם בלעדנו וטוב שהטבע דואג להמשכיות. צריך לקבל את רצונו של הזקן במשפחה ובחברה, לשמור על צלם אנוש ולהיפרד מהחיים, אם זאת החלטתו.
המשפחה סובלת בחוסר אונים מול מצבו הקשה של הקשיש, שעובר שלבים לא קלים של טיפול, וסופו אולי הארכת החיים אבל באיזה מחיר ואיכות. אנא תנו מנוחה לאלה שרוצים לקצר את התהליך. גם הילדים יזכרו את הסבא והסבתא בחיוך מבעד הדמעות.
כאשר הקשיש מאושפז ומצבו אינו מאפשר לו החלטה, מדוע לוקחת החברה על עצמה אחריות לסבלו?
ומה היא התחזית: הידרדרות מתמדת במצב, פיזית ונפשית, אין אפשרות אחרת. אתה מחכה לסוף הדרך ובינתיים עובר גהינום עקב השנויים שחלים בך. הסביבה לא תמיד ערה לתהליך בפרט אם אין לו סימפטומים מוחשיים. החברה מספקת את השירותים (נניח), אך האם מישהו שואל את האובייקט אם הוא רוצה בזה?
הדיכאון משקף את המצב. הוא מפתח סימפטומים - קריאה לעזרה. הטיפול הוא באמצעים אנטי דיכאוניים. אולי הם משפיעים חיובית על שינוי גישה, אבל מה קורה אז? הזקן ניצב מול אותו אופק ריק. האם מסוגל הוא עתה להתמודד? מה הם סיכויו? לא הדיכאון הוא מחלה שיש לטפל בה, אלא הנושא של אבדן עניין בחיים. עובדה היא שרבים מהמטופלים בדיכאון חוזרים לטיפול שוב ושוב.
מכובדי,
אינני מנסה לתת תמונה כוללת של אוכלוסיית הזקנים. אני חושבת ומקווה שאכן כך הוא: יש זיקנה שמחה, קיים רצון לחיות וזקנים רבים ממשיכים בחייהם באופן טבעי. ברצוני להצביע על קצה הרצף שלאורכו מתנהלים החיים של אוכלוסיית זקנים. בקשתי היא לדון באנשים שחשים כי השלימו את מעגל חייהם ואין להם עניין להמשיך. יתכן והם מיעוט קטן: יחידים- עשרות- מאות. כל אדם הוא עולם ומלואו, זכותו וחירותו להחליט על חייו, בשום שכל ובתהליך נורמטיבי; בשלב זה צריכה להיות פתוחה האפשרות של סיוע למוות מהיר ומכובד.
אין לזלזל באחוזים של אלה החוזרים ומנסים לשים קץ לחייהם. האם נבדק, אם זה אפשרי בכלל, כמה לא התאבדו, כי לא היה להם אומץ?; כי פחדו מכישלון בביצוע, ואז ליפול לנטל לסביבה ולהישאר חסרי אונים?
הרפואה איננה יכולה לשמש מענה לשאלות ערכיות של החברה. ?המתה? היא מושג הנוגד את החיים. ברור שטבעי לעשות הכל כדי לסייע לחיים, זה מוסרי, זה הומאני. הרפואה עשתה צעד מסוים בגישתה לחולים פיזיים סופניים; היא מאפשרת הוספיס. באופן דומה היא יכולה לשנות גישה ביחס לסובלים נפשית, סבל פחות מוחצן, אבל לא פחות נורא. יש לאפשר לזקנים, הרוצים בכך בכל הכרתם ושפיותם, להיעזר בהוספיס נפשי, ולספק להם באמצעים רפואיים סיום מהיר ומנוחה.
הערה:
ברצוני להדגיש, כי מדובר אך ורק באנשים קשישים, והחברה רשאית לקבוע לגביהם רף של גיל (70 - 80 - 90?). חלילה מלקשור את הנושא עם בעיות התאבדות בכלל, וודאי שלא מדובר בגילאים צעירים. אני מודעת למכשולים דתיים, ערכיים, ובקושי להתמודד עם מוסכמות חברתיות. מאידך, נפתחת אפשרות לתפיסה חדשה, פתוחה וסובלנית, ובעיקר - מענה לסבל קשה של חלק מהקשישים.
אני פונה בזאת ליזום דיון ציבורי, במטרה להוביל לחקיקה שתאפשר מוות מכובד לאדם עצמו, ופרידה יזומה מסביבתו הקרובה.
ציפורה
